בְּאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה
בַּדֶּרֶךְ לַבְּרֵכָה
חֲתוּלָה טְרִיקוֹלוֹרִית
כְּרוּתַת זָנָב
מְגַרְגֶּרֶת
מִתְגּוֹלֶלֶת בְּחֹל
מְסֻנְוֶרֶת
אֲנִי
מַעֲבִירָה אֶת הַצִּ'יפ
וְלֹא שׁוֹאֶלֶת אֶת הַפָּקִיד
לָמָּה
אֲנִי לֹא חֲתוּלָה
וְלָמָּה אֵין לִי זָנָב
לְאַבֵּד
בְּסוֹף הַבְּרֵכָה הַשְּׁבִיעִית
מִתְגַּלְגֶּלֶת סְבִיב עַצְמִי שֶׁבַע פְּעָמִים
וְעוֹד פַּעַם אַחַת
אוּלַי זֶה הַשַּׁעַר
לָאֵינְסוֹף
לקלפי-פרא עזרה-ראשונה קראו פעם גחליליות-פרא.
גחליליות
במעבה יער עמוק ואפל
במורד בור חשוך
במדרון מתדרדר
בתהום
גחליליות
מטילות אלומות
מפיקות חשמל
כסוללות
ניסיות
מסלקות במעופן הדק
עלטה
ולו מעטה
זכר חי ורוטט
ספק קיים
ספק תקווה
גחליליות-פרא, כי הם קלפים שבאו להאיר, מהמחשכים. כמו ניצוצות, כמו גיצים, עולים ומיתמרים. כמו פנסים, עששיות, שלהבות מרחפות.
אורות קטנים, אך איתנים, שמגרשים את הייאוש, החידלון, ההיעדר והפחדים.
הקלפים עם הדימויים המאויירים פונים אל חוש הראייה. דרך העיניים האור נכנס אל הלב ומוליד תקווה, חמלה, אומץ וטוב.
הקלפים עם המסרים המילוליים פונים אל חוש השמיעה. כאשר נקרא בקול את המסרים הם ייכנסו דרך האזניים אל החלל הפנימי, יהדהדו כתובנה ויזכירו נשכחות מנחמות. הרמוניה.
ולבסוף, קלפי התרגילים פונים אל המישור הפיזי, אל הגוף שלנו. דרך השרירים, הריאות, העור… הם חודרים אל תת המודע ונוסכים שלווה פראית קדומה. סוג של מדיטציה.
שלושת סוגי הקלפים מתחברים ברבבות חיבורים שונים, ויוצרים מטאפורות חדשות ומתחדשות בכל פעם, כמו קליידוסקופ ענק, שמלא בהשתקפויות מרצדות, מהבהבות, השלכות של מי ומה שאנחנו.אפשר להשתמש בקלפים באופן אינטואיטיבי. פשוט לבחור, לחבר ולחקור את הצירופים בהקשר של הרגע הזה.
ואם תרצו, הנה רעיונות לתרגילים ודרכי התבוננות מיוחדות:בחרו קלף מאוייר והסתובבו איתו במרחב או בחלל שבו אתם נמצאים. מיצאו לו את הנקודה המושלמת, הכי נכונה בשבילו. בזוית ובכיוון, מבחינת הגוונים והצורות, הקווים והכתמים, המשמעויות הגלויות והנסתרות שאתם רואים ומרגישים. עכשיו חברו לו את המילים שמהדהדות את החוויה. אפשר לצלם ורצוי לשמור.
בלגן יכול לסמל חוסר שליטה והליכה לאיבוד, הזנחה ואפילו חולי, ואילו סדר מסמל ברכה ורווחה וניקיון מסמל בריאות וטוהר, לכן אנחנו מנקים לקראת פסח, לא?
כן, אבל…
אפשר להסתכל על זה גם מנגד. בלגן יכול לסמל חופש ותנועה, שמחה והקלה, עד כדי תעופה. משהו אמיתי, וטבעי. כמו צחוק מתפרץ, מתגלגל, מידבק. ניקיון וסדר, לפי ההסתכלות הזאת, הם חיוך מנומס, אולי אפילו מאולץ. הם מסמלים משהו מלאכותי, אובססיבי, מלוקק ומשעמם. סימנים להדחקה וקרקוע.
אז בית נקי ומסודר למשעי, כמו זה של ערב פסח, הוא בית שיש בו עודף או חוסר ברכה? עודף או חוסר חיות ואביביות ופריחה?
מקדש או מוזיאון?
ובית מבולגן- הזנחה או חגיגה?
החיים, כמו כל דבר, חייבים להיות הרבה יותר מורכבים משחור ולבן. כמו שאמרה לי פעם אשה חכמה: יש הרבה יותר אמצע מקצוות.
כשאנשים אומרים שיהיה בסדר, הם מתכוונים שיהיה טוב ונעים. אבל אולי הם קצת משקרים?
אני אמנם מעדיפה ג'ונגל פראי על פני גן חיות מהונדס, ונמר פראי על פני רובוט סטרילי. אני מעדיפה את זרם התודעה על פני שיטות סדורות. אני מעדיפה לחלום, לעוף ולרקד, על פני מסדר המפקד.
אבל… אפילו נמרים פראיים יודעים ללקק את עצמם כדי לשמור על פרווה נקייה ומסודרת, וכל תינוק מרגיש ויודע שאמבט ריחני הוא מקור לוחדווה ושלווה.
סדר וניקיון גורמים לרוגע והקלה, וגם לקרקוע, במובן הטוב של המילה. וגם מאפשרים נשימה עמוקה.
וככה, לקראת חג החירות, אנחנו עושים סדר, וזה ממש בסדר.
אנחנו נמשכים לשני הצדדים. חלק יותר לבלגן הפראי, כמוני, חלק יותר לצד השני, המאורגן. כולנו על הרצף, וזה בסדר.
קלפי פרא מבטאים את שני הצדדים.
מצד אחד, הם מתוכננים ומדודים בסרגלים, מכילים פנים רבים ומגוונים של נושא נבחר, תחומים בתוך קופסה, עם חציצה, ויש בהם אסתטיקה וגרפיקה, אחדות והגיון וסדר.
מצד שני, מבחינת סגנון ותכנים ומטאפורות, הם רצים יחפים, דוהרים כמו עדר סוסים פראיים. יש בהם המון אוויר, מקום לזוז, בשביל לרקוד, לא בגוף, בתודעה.
גם אנחנו, כמותם, וכמו החיים, יצורי כלאיים מורכבים, בריות משונות של גם וגם. גוף ונפש. זכר ונקבה. ימין ושמאל, נץ ויונה, הגיון ושיגעון. שמיים וארץ, מנוחה ותנועה. שמחה ועצב. בלגן וסדר.
כדאי שנכיר בזה, נכיר את עצמנו, את כל החלקים שבנו, וניתן להם מקום של כבוד. הם חשובים.
[חברה אחת הזמינה ממני איור לפי חזון, חברה אחרת העבירה את המסר לבינה מלאכותית, אז ערכתי, גרעתי והוספתי, גזרתי והדבקתי, והנה היא כאן. יצירה מורכבת]
הרבה דברים אני עושה "על הדרך" או "תוך כדי".
ככה אני לומדת, כותבת, צופה בטלויזיה, קוראת, מדברת, אוכלת, מקשיבה להרצאות ומוסיקה. בו-זמנית.
לפעמים אני אפילו רצה על ההליכון בחדר הכושר, תוך כדי שינה. בחיי. ממש עוצמת עיניים ומנמנמת, והרגליים רצות.
אין לי הסבר לנטייה המשונה הזאת, לעשות דברים במהירות ובמקביל. חוץ מאשר העובדה שיש לי עוררות-יתר, פיצול קשב והיפר אקטיביות.
זה נשמע כמו מחלה או הפרעה, אבל מצד שני זו גם ברכה. הסיפוק, ההקלה והרווחה בקו הסיום שווים את המאמץ.
ואף על פי כן! מידי פעם חשוב לעצור לרגע. לקחת הפסקה מהריצה האינטנסיבית, ולהתבונן מהצד, מרחוק, או מלמעלה ממבט הציפור, בתהליך המסועף הרב-מימדי.
לפני שבוע נעזרתי ביועצת עסקית הוליסטית אחת מצויינת, כדי לשפוך אור על התהליך שאני עושה עם "עולמות-פרא".
היועצת-גחלילית ביקשה ממני לעצור לרגע ולהתבונן במה שעולה מתת המודע שלי כשאני חושבת על העסק שלי ועל היצירות שלי.
עצמתי עיניים והתבוננתי פנימה. עלתה בי מטאפורה של טווס. לא טווסה אפרורית וצנועה. טווס כזה שוויצר, עם מניפת הנוצות והדאווין.
היצירות שלי הצטיירו בעיני רוחי כחיות פרא משוחררות, אמיתיות, דוהרות ומתפרעות בחייתיות אותנטית וטבעית. אבל העסק, בניגוד אליהן, מהונדס, רובוטי. טווס ביוני.
"מה את מרגישה כלפיו?" שאלה היועצת.
"רתיעה." התוודיתי.
"למה?" שאלה.
"אולי כי הוא לא אמיתי!"
"אני לא פחות חייתי מהן" הטווס פתח את מקורו ואמר.
"סליחה, לא התכוונתי לפגוע."
הוא סלח.
"גם אני סוג של יצירה שלך."
"אתה צודק."
שמתי לב שהוא כלוא בכלוב ומיד שחררתי אותו.
הוא הודה לי, ואני הודיתי ביני לבין עצמי שהוא נראה לי מסוכן. לא צפוי.
"אין לך ממה לחשוש" הוא קרא את מחשבותיי. "מה הבעיה שלך איתי בעצם?"
"לימדו אותי להצניע לכת; אני רואה ביצירה דבר אינטימי." ניסיתי להסביר. " ואתה כל כך מוחצן, חשוף וקולני."
"את מבינה את הדיסוננס" הוא לא טרח לשים סימן שאלה.
הבנתי. יצירה צריכה במה, וקהל. ציור צריך עיניים רואות ומוסיקה צריכה אזניים שומעות. אין מה לעשות, זה חלק מהעניין. ספר צריך קוראים. לאמנות יש מהות דיאלוגית.
"אני אמנם לא יצירת אמנות, אבל אני אני כן אותנטי. בדרכי." הוא התרגש כל כך, צעק ופרש את נוצותיו האדירות כמניפה.
"ממה אתה כל כך מתרגש?"
"מעצמי. מימך. מאמנות. מהעולם. מהקיום."
"מהכל, בקיצור. כיף לך."
"את לא מתרגשת מכלום?"
שתקתי. נאנחתי.
"את בכלל לא מתרגשת? אף פעם?"
"אני כן, מהרבה דברים, אבל בשקט."
"למה?"
"לא נעים לי. אני חוששת."
"שמה?"
"שיקנאו, שישפטו, שירכלו, שיגלו את הבינונית שלי."
"את עושה דברים מרגשים ולא מרשה לעצמך להרגיש. זה כל כך טפשי ועצוב. למי אכפת מה יחשבו או יגידו? פשוט תרשי לעצמך לאהוב. הרי בשביל זה אנחנו פה. זה כתוב באחד הקלפים שלך. תתחילי להקשיב לעצמך."
"אתה צודק. אני-"
ואז נכנסה הבהלה. היא נראתה כמו אנטילופה רדופה, מסורבלת, רצה בטרוף וכמעט נופלת.
"ממה את מפחדת?" שאלתי. הצצתי מי רודף אחריה ולא ראיתי כלום.
"כל הפרטים! המשימות! האחריות! המאמצים! הטכניות! הבירוקרטיה! הביקורת! הקנאה! קוצר הזמן! התנגדויות!"
"כן, יש פה השקעה עצומה" הסכמתי איתה.
הטווס נאנח. הגחלילית שלחה את האנטילופה המסכנה לנוח על ערסל שהתנדנד ריק ברוח.
היא הביטה אל תוך עיניי ודברה היישר אל ליבי. "להשקיע בעסק שלך זה להשקיע בעצמך, את מבינה? זה חלק מההגשמה והייעוד שלך."
הלכתי להאכיל את הטווס. שאר החיות הגיעו גם. בסופו של דבר, אני מבינה שכולן חלק מאותו העדר. והעדר הוא שלי. אני הרועה.
מרגש? נעים?
עדיין לא, אבל אני בדרך.
קפצתי לבית הדפוס הקטן בעיר הקטנה שלי, כדי להזמין 100 ספרוני צביעה חדשים ו50 ערכות קלפים.
אחרי שהמנהלת פתרה חיש קל את כל הפרטים הטכניים זכיתי בשיעור קבלה. ככה זה, מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה.
קבלה של כל החלקים שמרכיבים את השלם, גם החלקים הפחות נעימים.
קבלת התפיסה שכל מה שקורה בעולם משתקף בפנים. כל מה שאנו פוגשים – מתקיים בנו.
קבלת התובנה שגדילת פיזית של העסק דורשת גדילה שלי, רוחנית ונפשית.
העסק קטן. זעיר זעירון. המחסן גם הוא קטן. אי אפשר להדפיס בלי למכור. להוציא בלי להכניס. זה לא כלכלי ולא הגיוני.
למה קטונתי? יש עשר סיבות
1. העובדה שהתחלתי מאפס. יש שלבים לעבור מ0 ל10. דבקה בי התחושה שאני בתחילת הדרך.
2. הנטייה הטבעית שלי לביישנות ומבוכה. חיבה למחבואים, למאחורי הקלעים. יש שיאמרו "פחד במה". יש שיאמרו חרדה.
3. התחושה ש"לא מגיע לי". למה מי אני.
4. החשש שמא אינני טובה ואיכותית מספיק. בינונית.
5. הפחד מכשלון. לא נעים להיות תלויה בעסק מקרטע, כמו שורדת על רפסודה בלב ים סוער.
6. הפחד מהצלחה. להצליח משמע חס וחלילה לעורר קנאה. לא יפה להתרברב, משוויץ יוצא מיץ.
7. טכנופוביה. כל הרשתות האלה…
8. קוצר זמן ועייפות, בגלל שפע מחוייבויות ואחריויות.
9. אני אמנית, רוצה ליצור, לא לסחור. תחושת היעוד.
10. תחושה שכל העסק הזה פשוט גדול עליי.
תקרת הזכוכית שלי.
לנפץ אותה משמע לנפץ חלקים בעצמי: זהויות, נטיות, אמונות ופחדים.
להזדקף ולהתרומם לאחר ניפוץ תקרת הזכוכית של עצמי – משמע לצאת מאזור הנוחות המוכר אל מרחבים חדשים. לנשום אוויר חדש, לשנות קצב, למתוח את השרירים המקוצרים, המכווצים. אאוץ'.
מה שמכאיב זה לא שברי הזכוכית, אלא החזרה לגודל הטבעי שלנו אחרי שהיינו מכופפים ומקופלים.
תקרת הזכוכית היא רק דימוי. אפשר להגיד את זה במילים ישירות: הכל עניין של גמישות פסיכולוגית. זה המפתח. זה הסוד.
בתקופת הילדות אנחנו גמישים מטבעינו, כל הזמן לומדים ועושים דברים חדשים, בקלילות ובשמחה, דרך משחקים וצחוק וחדווה. בגיל ההתבגרות יש לנו המון אנרגיות ויכולות, ואנחנו עוברים המון שינויים, אבל זה כבר נכפה עלינו, יחד עם סרבול, קונפליקטים, תהיות, התנגשויות וחצ'קונים. חוסר שליטה וחוסר פרופורציות בכל הרבדים. כשאנחנו מבוגרים אנחנו וככל שאנחנו מתבגרים, החיים מכבידים עלינו. עול האחריות. תאים כבר פחות מתחדשים. עייפות החומר. אנחנו הולכים ונעשים נוקשים ואיטיים.
זה לא אומר לחדול! זה רק אומר שצריך יותר להתאמץ, להיזכר, להתאמן.
עדיין יש בתוכי ילדה צוהלת ומדלגת. עדיין יש בי מתבגרת חזקה וזועמת. יש בי עלמה שרוצה להציל עולמות.
יש בי הכל, כי הכל אחד.
המלחמה מתחוללת כבר יותר משנה.
חלק מאיתנו נחטפו לעזה, חלק נרצחו, חלק נפצעו, חלק נשרטו, חלק ברחו או התחבאו עד שניצלו.
חלק איבדו את היקרים להם מכל, וחלק נמצאים במעגלים יותר רחוקים.
חלק עמוק בטראומה, חלק התקדמו שלב והם כבר בפוסט.
חלק עונדים סיכה או דיסקית, אוספים צמידים צהובים וחלק מקעקעים על גופם תאריכים ומילים.
שלא נשכח.
כאילו שאפשר לשכוח.
המלחמה הזאת צרובה בנו כל כך חזק ועמוק, יותר מכל קעקוע.
כמה אובדן וסבל, כמה חוסר וודאות וחוסר אונים.
הטילים וכלי הטיס העוינים. ההתרעות והאזעקות.
הפחד והחרדה. הלחץ והסיוטים.
החשש מפיגועים והחשש לפגוע בחפים מפשע.
כל שהותרו לפרסום.
התחושה הקשה שיש מי שמנצל את המצב נגדנו.
התובנה שאמנם אחים אנחנו, אבל יש גם חשש אמיתי ממלחמת אחים.
ההבנה שמישהו סימן עלינו מטרה. שוב.
תחושה של סכנה. אנטילופה רדופה בסוואנה.
רוצי! ברחי! אין לאן…
התחבאי! הסתתרי! אין איפה…
החזיקי חזק! כמה אפשר?…
שלל מילים וביטויים שלפתע נשמעים הגיוניים: קמים עלינו להשמידנו, עם נרדף, פחד מוות, סכנה קיומית, שואה.
מנגד – שלל מילים שהיו סתמיות, והפכו באחת לטריגר נורא ואיום: מיגונית, ידית, שער צהוב, צבע אדום, מסיבת טבע.
זו מלחמה איומה. איומה שאין מילים.
המוח מנסה לברוח, מתפתל, מחפש מפלט, נס על נפשו.
אולי יש כאלו שעולה בידם לברוח. אצלי זה לא עובד.
עפרה חזה שרה: "ניסינו לברוח, ניסינו לשכוח, ולא יכולנו לעזוב"
לא לחו"ל, לא לטיול, לא לספר טוב או פינוק.
כלום לא עובד. מנגנון ההכחשה קרס, ואיתו מנגנון ההדחקה.
ובכל זאת, יש מה לעשות.
לטפל.
לפחות להתחיל לטפל בפצעים שניתן לטפל בהם, אפילו שיש גם חתכים עמוקים ומזוהמים שעוד מחכים.
להדליק עששית אור קטנה באפילה הגדולה.
לנסות לעזור, בחמלה, לעצמינו ולאחרים. לקום מעפר, לאט לאט. להתנער. להתאמן שוב בלנשום.
לצייר, לחבר מילים, לאסוף טכניקות של הרפיה, הרגעה, נשימה ואיזון.
קלפי-פרא עזרה-ראשונה-לנפש הגיעו כך, כזהרורי אור מתוך חושך גדול, של חוסר אונים וחולשה.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- להיזכר במה שטוב, ראוי ומנחם.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- להיזכר בלמה, בשביל מה ואיך.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- ללמוד מחדש לנשום, לישון, ללכת, לקוות ולהאמין.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- לצאת מהקיפאון המדכא עד תהום.
מתוך ההבנה ובשביל ההבנה- שיש לנו מה לעשות.
מתוך הכאב והקושי – הם נבעו מבפנים החוצה.
הקלפים התגבשו, הצטיירו, לבשו צורה, ואז, כשהיו מוכנים להדפסה והפצה – דווקא אז קפאתי.
מפחד, מאימה, מייאוש ומצוקה.
הרי המלחמה עדיין לא נגמרה. החטופים עוד חטופים, המפונים עוד מפונים. האזעקות מייללות, חיילים נפצעים ונופלים, טראומה על טראומה על טראומה.
בסוף המלחמה תיגמר, כמו שהאביב מגיע אחרי החורף. הקרח יימס.
ובינתיים, דווקא עכשיו, באפילה ובקור – זה המעט שיש לי לעשות.
המעט שיש לי לתת
בשביל כל מי שיצטרך
קלפי-פרא עזרה-ראשונה-לנפש יוצאים לדרך
בתקווה שירפאו כמה לבבות, ירגיעו כמה נפשות, ישחררו כמה חסימות, ינחמו כמה נשמות, יביאו חמלה, רווחה, מזור ושלווה.
בתקווה שיעזרו, לאחרים כמו שעזרו לי: לנשום עמוק, לחבר ולהיזכר, להתחיל תנועה של החלמה.
כל הזכויות שמורות לרוני כרם פז